דמויות מפתח

“כן, אנחנו שניים, האויב שהוא חבר
אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר ” (רמי פורטיס, ניצוצות)

חג פורים שהסתיים עכשיו, תמיד מעלה בי את אותן תהיות. אני מתבוננת בתחפושות ותוהה מה הן מבטאות מתוך עולמו הפנימי של המתחפש. איזו דמות פנימית בחרת להוציא לאור השנה? זו שלעולם לא תעז להיות? זו שאת מקנאה בה? אולי אפילו זו שאתם קצת נרתעים או סולדים ממנה אבל משהו בכם נמשך אליה, מסקרן אתכם. אחד מתרגילי הכתיבה המעניינים ביותר שיצא לי לכתוב בסדנת כתיבה מרתקת שנכחתי בה היה לבחור דמות שמעוררת בנו איזו התנגדות, שעל פני השטח אנחנו ממש לא מחבבים אולי אפילו שונאים. בחרתי בה, בדמות המנוגדת אלי ב 180 מעלות שמאמינה בדברים ההפוכים ממני, שהשקפת עולמה הזויה בעיניי, שאורח חייה זר לי , שמעוררת בי כעס. כל כך נהנתי מהכתיבה הזו, להיות מישהי אחרת לגמרי להכנס לתוך עולמה ולחיות את חייה למשך ארבעה עמודי מחברת קטנה ללא שורות. ולמדתי מהכתיבה הזו, למדתי כל כך הרבה על עצמי. מתוך ה”לא” ה”כן” הופך פתאום הרבה יותר ברור.

בעולם הדימויים של סיפור חדש, יש סיפור, יש עלילה , ויש דמויות. בגדול, כל אחד מאתנו הוא הגיבור של הסיפור שלו, העלילה היא מה שמתרחש בחיינו, והדמויות הנוספות הן גם האנשים שסובבים אותנו וגם ובעיקר הדמויות הפנימיות שמרכיבות כל אחד מאתנו. זו שמוצגת בזמן שאנחנו בעבודה, וזו של הבית, זו של ההורה של… וזו של הבן / הבת של… ובתוך כל אחד מאתנו, כך אני מאמינה , יש לפחות דמות אחת לא ממומשת. מושתקת. לפעמים אנחנו משתיקים אותה בכוונה (כשהילדים יגדלו אחזור להיות הבליינית שהייתי פעם…) ולפעמים אנשים  אחרים בחיינו, או אנחנו משתיקים אותה בלי לשים לב.

דוגמא קלאסית לדמיות מושתקות היא כל אותם אמנים לא ממומשים שמסתובבים ביננו. עורך הדין שהוא צייר בנשמה, המורה לספורט שבתוכה יש רקדנית, ורואת החשבון שהכניסה את המשוררת שבה למגירה ביחד עם השירים כי מי באמת מתפרנס מזה? כולם שמעו מאחרים, בדרך כלל מההורים שלהם, ואחר כך גם מעצמם משפטים דומים כמו “עם אמנות לא קונים במכולת” או “בחיים צריך עבודה אמיתית”. רובם בכלל לא שמו לב לאמרות הללו. לא היה רגע שבו עורך הדין אמר לעצמו: “הציור הוא אהבת חיי אבל אני נאלץ לבחור אחרת” . כל אותם דברים ששמע מהוריו, מוריו או דודיו.. חלחלו בו לאט לאט ועשו את דרכם לתת המודע. הם נשמרו שם בתקיית “האמונות המגבילות”, ומאז לצייר המוכשר כבר לא היה סיכוי. הבחירות שעשה ונראה היה לו שהיו טבעיות והגיוניות כבר תוכנתו מראש, מבלי ששם לב.

והנה קצת מהקושי שאני חוויתי , בקטע שכתבתי ב 2007:

“אין דבר נורא יותר מהתחושה שעמוק בפנים חי אדם אחר, כלוא.

והרצון הזה, התשוקה שלו לצאת החוצה, לאור, לאוויר העולם ולצעוק….

התשוקה הזו כל כך גדולה שהוא מתנהג כמו חיה מפוחדת, זה שכלוא.

כשהוא נצמד אל הקיר, מסונוור מפנס לילה חזק של מי שמחפש אותו, אז, בנקודה הזו הוא נעשה

חמקמק מאי פעם.”

הימים הם ימי טרום ה NLP. תת מודע היה מושג ששמעתי, אבל לא חשתי בקיומו. ידעתי שמשהו בי לא ממומש, לא ידעתי מה, וניסיתי. ניסיתי בכל כוחי לחשוב . חשבתי שאם אחשוב על זה מספיק וממש אתרכז אמצא את התשובה. עברתי מירושלים לתל אביב ואחרי תקופת נסיעות מעייפת עזבתי את העבודה בירושלים, והתיישבתי לחשוב. מה עכשיו? כמו שאפשר ללמוד מהטקסט שכתבתי, המחשבות לא רק שלא הועילו, הן הזיקו. המחשבה המודעת לא הצליחה ליצור קשר עם הדמות שבפנים, והתסכול הלך וגבר. במקביל חיפשתי ומצאתי עבודה בתחום שלי, התחלתי לעבוד ככתבת בתכנית בוקר . המשכורת הייתה טובה, האנשים מעניינים, ואמא שצפתה בי כל בוקר על גבי מסך הטלוויזה היתה ממש גאה. ואני נהנתי.  לכאורה מושלם. אבל מבפנים עדיין הסתתרה החיה המפוחדת, השואלת.

כמה חודשים מאוחר יותר קיבלתי לידי ספר על כוחו של תת המודע, אחר כך לימודי ה NLP, ומשם ערוץ ההדברות ביני ובין הדמות המושתקת, הפך פעיל יותר ויותר, עד שהיה לה כל מה שהייתה זקוקה לו, כדי לצאת אל אוויר העולם.

תחושת ההקלה שחשתי בתחילת התהליך זכורה לי עד היום. הידיעה שאני בסדר, אני נורמלית, יש עוד אנשים שיש בתוכם דמויות נסתרות שלא באות לידי ביטוי, ושזה אפשרי, אפשר להוציא לאור את כל אותן דמויות שנחות להן בתוכנו וממתינות שיפתחו להן את הדלת. היום אני יודעת שהטקסט שכתבתי אז היה למעשה המפתח הראשון לדלת. עצם המודעות לכך שיש בנו משהו שנדחק הצידה, שיש בנו קול שלא בא לידי ביטוי מלמד שעמוק בפנים אנחנו מאמינים שיש מקום לשינוי. הפיכת החלקים הרדומים בנו ל”דמויות” יוצרת תנועה, מפיחה חיים בתוכנו, וזה כבר שונה מהמצב הסטטי שבו אנחנו מאפשרים בהכנעה לרגשות , מחשבות, ערכים ואמונות מגבילות להיות חלק קבוע מחיינו. אמרות כמו :”אני לא אוהב את העבודה שלי”, “בחיים לא אמצא בן זוג מתאים” “הלוואי והייתה לי יותר סבלנות לילדים שלי”, רגשות קשים שמופיעים שוב ושוב כמו כעס, תסכול, אשמה …. וכאבים שונים בגוף שחוזרים על עצמם, הן דרכו של תת המודע לאותת לנו , זו דרכה של הדמות הפנימית לדפוק על הדלת. ובשפתנו, כל אלו הן כותרות של סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, בזמן שאנחנו יכולים לשנות את הכותרת וליצור סיפור חדש.

והסיפור הזה לא חייב להיות כזה דרמטי, והדמות לא כזו ש”תחליף” אותנו לגמרי. יכול להיות שמול אדם אחד מסוים בחיינו אנחנו מאיזשהי סיבה לא מבטאים עצמנו כמו שהיינו רוצים (כל המשפטים הטובים שיכולנו לומר מנוסחים היטב בראשנו , לפני השינה או במקלחת…) יכול להיות שהכל נפלא ומדויק אבל בתחום אחד מסוים משהו חורק, לא מתאים , לא נכון לנו, מעייף.
אז מה עוצר את דמויות האמת שלנו מלצאת אל האור? אין תשובה אחת. בדרך כלל זה מחסום רגשי כלשהו. פחד מפני משהו. אנחנו נוהגים לומר “פחד מכישלון” ובשנים האחרונות נכנס גם המושג “פחד מהצלחה”. זה בדרך כלל נכון, אבל הרבה יותר מורכב. תמהיל הפחד הוא ייחודי ושונה אצל כל אחד ומורכב, כמו כל דבר בנו מהמון אירועים , חוויות , מילים שנצרבו בנו ויצרו קליפה על גבי קליפה. ומי שיש לו רצון יכול בהחלט לקלף אותן אחת אחרי השנייה ולשחרר את הדמות לחופשי.

תרגיל כתיבה: אפיון דמות. קחו כמה ימים ושימו לב לשיח הפנימי שעולה בכם בהזדמנויות שונות. האם יש קול שחוזר על עצמו ומושתק על ידי קול אחר? האם יש משפט שאתם אומרים לעצמכם שחוזר על עצמו? האם בסוף היום אתם חשים שהייתם יכולים לנהוג אחרת? לומר דברים אחרת? האם אתם חשים בדמות כזו שנמצאת בכם וקולה לא נשמע? נסו להכיר את הדמות הזו. מי היא? מה היא עושה? איך היא נראית? מה היא מרגישה וחושבת? מה עולם הערכים והאמונות שלה? כל אחת מהשאלות האלה יכולה לספק תשובה שתשמש קצה חוט המוביל לדמות פנימית. משכו בחוט, הרחיבו את היריעה, כתבו. מעניין מה/י יצא.

מוזמנים לכתוב פה