תשובה לתרגיל הראשון:

על בוטנים ועל תווים

היא שוכבת על המיטה, עדין בחלוק הרחצה, עייפה מכדי להחליף לבגדים. לאחרונה היא מתעייפת מכל דבר, אפילו מהמחשבה על הדבר. והיא לא יכולה שלא לתהות - נכון היא בהריון, נכון הייתה חולה השבוע ועדיין, זו עייפות שונה- היא מפחדת אפילו להגיד לעצמה אבל מרגישה שזו עייפות של דכאון. השבוע התברר לה שכנראה אורי לא יקבל את העבודה החדשה. העבודה שהוא כ"כ התרגש ממנה, ההבטחה, ההזדמנות החד פעמית. כל התוכנית שהיא כבר סידרה לעצמה בראש עם המעבר לפרדס חנה ולחפש אולי כבר בית, כל הדמיונות של העתיד שהיא התכוננה לקראתם והתרגלה אליהם ככ שנעמו לה וקסמו לה יותר מיום למיום. כאילו הכל הסתדר. הכל הסתדר. שניהם מרוצים בעבודות, אפילו אוהבים את העבודות. העבודות לא דורשות שעות לא סבירות ומאפשרות לחלוטין שילוב בריא בין משפחה לקריירה. האזור מחייה נעים והאנשים נעימים להם. הם על הגל. ואז בבת אחת- מייל לא במקום, שיחת טלפון ולאחריה שיחת הבהרה מסכמת- תודה אנחנו סיימנו איתך. בבת אחת הוא מובטל, אפילו לא ברור אם יכול לחתום אבטלה. בבת אחת כל הפחדים של המצב הכלכלי, ועוד שלושה חודשים הלידה ואיפה נגור איפה נחייה אולי לחזור להורים? כל התוכניות זולגות בין האצבעות והוודאות, הוודאות הזו שהיא כל כך אוהבת, דוהה ונבלעת בתוך הלא נודע. ובהתחלה כשאורי אמר לה שזה נגמר שם היא לא האמינה. היא אמרה בוא נראה שבוע הבא, זה לא הגיוני. אבל ככל שהדברים התבהרו (במיוחד כי הוא חסך ממנה בתחילה את מירב הפרטים) החלה לחלל ההבנה שאכן זה נגמר. יש לה גבר מובטל בבית. שבוע שלם הוא היה כל יום בבית, איזו תחושה מוזרה. אורי. אורי שלא נח לרגע, שהוא האדם החרוץ ביותר שהיא מכירה, שכל כך חשובה לו היכולת לפרנס את המשפחה, אורי סלע הייציבות שלה, מובטל. והרי בשביל העבודה הזו עברו לכאן. ובשבילה הוא כבר חודשים מגיע לעבוד שם בתנאים לא תנאים כי זו השקעה להמשך, כך האמינה בכל מאודה. כי זו הזדמנות שאסור לפספס. כי היא ראתה את הברק בעיינים שלו אחרי יום העבודה הראשון וראתה את ההתלהבות שלא דעכה במהשך. היא לא האמינה שקיימת עבודה כזו שאורי, כשכיר, ירגיש בה כזה סיפוק, והנה זה הגיע. ואחרי הרבה מאמצים זה נראה היה קרוב מתמיד. ממש וודאי אם תשאלו אותה, התקן כבר מעבר לפינה, רק עוד שבועיים זה הכל. השבוע זה נגמר. ככה. בבת אחת. התפוצץ הבלון. והיא ניסתה להצניע את התחושות שלה. האכזבה והתסכול. היאוש. אבל היום בצהריים זה התפרץ. כמה רצתה לחסוך ממנו את זה. היא הרי יודעת שזה קשה לו הרבה יותר מלה והיא יודעת שבשבילו לראות שכואב לה זה מה שהכי מכאיב, אבל היא לא הצליחה. לא הצליחה להסתיר ממנו את העצבות. אורי הרי רואה דרכה כל כך טוב. אין לה סיכוי מולו בדברים האלו. והוא ניסה לנחם. אפילו במצב הזה אמר את כל הדברים הכי נכונים. ניסה להבין מאיפה מגיעים הפחדים והחששות ולהרגיע שהוא מאמין בנו וזו רק מסוכה קטנה ואין לו ספק שנסתדר ושמה שחשוב זה בכלל לא העבודה והעובדה שיש אחד את השני. הכל נכון ואיכשהו הדמעות זולוגות. אז היא בורחת למקלחת כדי לעקל. כדי לדבר רגע להגיון הפנימי שלה שיודע שהכל בסדר. וזה אכן מרגיע אבל עכשיו כששוכבת על המיטה, עדין עם חלוק הרחצה, התחושה היחידה שעולה בראשה היא- מה הטעם? .מה הטעם לצאת מהמיטה, מה הטעם לסדר את ערימות הבגדים למסירה שבחדר, מה הטעם לנקות את הבית הרי גם ככה עכשיו אולי נעבור מי יודע. למה לא להעביר פה את כל סוף השבוע מתחת לשמיכה. היא מעדיפה לברוח לספר שלה, עם דמויות שמצבן מורכב בהרבה משלה ושכאבן גדול בהרבה משלה ובמידת מה זה נותן לה נחמה. פתאום היא שומעת צלילי פריטת מיתר מהסלון. איזו מנגניה נעימה. ואחרי כמה רגעים המנגינה נכנסת לחדר ואורי מתיישב עם הגיטרה למרגלות המיטה. יחד הם מתחילים לזייף שיר ישן מוכר. שיר של פעם. אפילו לנין מרוח שם איתם על המיטה (אווה מרגישה שכשהיא מצוברחת או חולה לנין מקפיד להישאר קרוב אליה, גם אם הוא בעיקר מנמם ומגרגר, היא מרגישה בזה את הקרבה שלו). והבוטן הקטן שבבטן שלה מתעורר פתאום ומתחיל לזוז. מבחוץ, דרך הפתח של חלוק הרחצה הם רואים את הבטן מקפצת וזזה. וזה מהמם כל כך. ובבת אחת אווה מרגישה מוצפת מאהבה. כמה שהיא אוהבת את אורי. כמה היא אוהבת את החיים שלהם יחד. כמה שכל השאר לא חשוב. איזה מזל יש לה עם הזוגיות הזו ועם בוטן הקטן שבבטן. לפעמים היא תוהה עם זה ההריון וההורמונים שגורמים לה להיות כל כך קיצונית בתחושות. כל כך רגשנית. או שבעצם היא תמיד הייתה ככה.    תשובה לתרגיל השני: היי שרון, הרגשתי שבעצם לא ככ כתבתי סיפור על סיטואציה ספציפית וגם די היה לי חשק לכתוב את הסיטואציה הזו לעצמי. את לא חייבת להגיב אם זה כבר יותר מידי. נתראה בשלישי, אוה  

Untitled_33

מוזמנים לכתוב פה