תשובה לתרגיל הראשון: לאחרונה אווה מוצאת שקשה לה בסיטואציות חבריות מסוימות, יותר מפעם (ואולי המודעות שלה לכך פשוט גברה?). זה לא שהיא טיפוס לא חברותי. באופן כללי היא מרגישה שקל להתחבר אליה כי היא סוג של בן אדם נייטרלי כזה, קצת פרווה, אבל סה"כ נעים. נעים הליכות וגם נעים להתבוננות. תווי פנים עגלגלות שמתוכן פורצות זויות קטנות של עניין, עצמות לחיים גבוהות ושפתיים שתמיד הייתה גאה בהן , אפילו בגיל ההתבגרות שלא סבלה את המראה שלה, אפילו עם הריבועים בשיניים. כשרצתה להרים את רוחה הייתה מתמקדת בהן; בעוביין הבשרי וגוונן האדום הבריא שמעולם לא הצריך ממנה שימוש באודם. השפתיים היו לה כמו שמיכה לכסות על כל מה שכ"כ לא אהבה. אפילו אופן לבושה הוא נעים לבריות, מכיוון שהיא מרגישה שהוא מאוד לא מטריס. הוא לא מדגיש שום אידיאולוגיה או סגנון חיים מסויים, אסופה של בגדים שהולכים איתה מכל מיני מקומות ותקופות, ירושות מכל מיני אנשים וסגנונות שהדבר היחיד כנראה המשותף להם שהיא מרגישה שהם פחות או יותר מחמיאים לה ומאפשרים לה מגוון סגנונות שיתאימו לכל מצב. וכשהיא טועה במצב? כשהיא לא לבושה באופן שמתאים את רוח המקום או הזמן היא תרגיש רע. והיא תרגיש מכוערת. ככה חשוב לה לשמור על נייטרליות שתתאים למנעד של מצבים. יותר נכון מנעד של אנשים. כמה חשוב לה תמיד שיקבלו אותה, כמה חשוב לה הפידבק מהסביבה, לפעמים נדמה לה שזה עדין- על אף שחגגה השנה את יום הולדתה ה30, על אף שחייה כ"כ מלאים, שהיא ואורי מחכים להולדת בנם הבכור, על אף שיש לה עניינים הרבה יותר חשובים לעסוק בהם-  עדין זהו עמוד הטווח של חייה, לבושתה היא מודה. ולהגנתה תמיד מוסיפה שהיא שמחה שלפחות מודעת לעניין יותר מפעם. כמובן שאת עניין המודעות יש לזקוף לזכותו של אורי. כמה כואב היה מסע ההבנה שלאורוכו הוליך אותה, רווי ברגעי עלבון (אפילו תחושת השפלה), רווי מגננות והתקפות נגד. כואב אבל כ"כ הכרחי. ככה זה אורי, יודע כ"כ טוב לזהות ובכזאת סבלנות להניע. כמה מקנאה היא בסבלנות שלו. במים השקטים שבו. תמיד מרגיש לה שבגלל שכ"כ שקט לו בפנים הוא מצליח להקשיב ולשמוע ביתר חדות את הסובבים אותו. כשאורי מדבר עם בן אדם הוא באמת רואה את האדם, והוא באמת שומע את מה שיש לו לומר. ואווה, כשאווה מדברת עם בן אדם היא בדר"כ רואה את עצמה דרכו קודם כל, רק אח"כ אם נשאר זמן ומקום להכיל היא תוכל להתחיל ולספוג אותו. להכיר אותו. הקושי שלה בסיטואציות חברתיות לאחרונה מרגיש לה חד במיוחד בעבודה. העבודה שהיא באמת אוהבת ונהנת לעשות. עבודה שהיא שמחה (וכל הזמן מזכירה לעצמה זאת) שהחליטה לחזור אליה אחרי שהיא ואורי שבו מהטיול באפריקה. כשהרגישו שכל הקלפים פתוחים בפניהם (האומנם?) והיא בחרה במודע לחזור לאותו המקום עם אותם האנשים. החברים שלה. אבל אז ההריון. וכמה שהיא לא מנסה, כמה שכולם אומרים לה ולרגעים היא אפילו ממש משכנעת את עצמה שבלתי אפשרי היה לתזמן את זה וזה לגיטימי וזכותה כאישה ואפילו משהו להתגאות בו- רגשות האשמה לא עוזבים אותה. עד כמה בעצם היא ידעה שהיא בהריון בשלב בו התמקחה במשא ומתן העיקש עם אלעד המנכ"ל (כמה הייתה גאה בתוצאה שהשיגה), וכשקיבלה את התפקיד החדש , הרי ברור שאיש לא נערך לכך שתעזוב בקיץ לחופש כשקיבלה את התפקיד, עד כמה ידעה שהיא בהריון? האמת היא שהיא ידעה. גם כשהבדיקה הביתית יצאה שלילית, פעם אחר פעם, היא ידעה. האמת היא שהיא משחקת על העובדה שגילו שהם בהריון באופן רשמי מאוחר רק כדי להצדיק, כדי להרגיש יותר טוב. ועכשיו רגשות האשמה מכוננים בה ברכה ללא מנוח. אפילו כשהיא חושבת שהם שקטו. הם שם. הם שם בכל שיחה עם אסף הבוס החדש שלפני כמה חודשים היה רק חובר טוב, קולגה, לעבודה. בכל שיחה עם נעמה ומיטל שהן החברות הכי טובות אבל גם אלו שכנראה יפול עליהן העומס כשתצא. אבל הכי הם שם עם אלעד. כמה קשה לה להסתכל לו בעיניים. וכשאמר לה מזל טוב על הבשורות היא רק רצתה שהאדמה תבלע אותה אבל ידעה לשחק את המשחק טוב ולהיתמם כאילו הכל כשורה ונורמאלי. היא יודעת שהיא מוכשרת בעבודה. ויודעת גם שזה טוב לחברה שהיא שם, שהיא בחרה לחזור ולא לעזוב למקום אחר (והיו לה אופציות! היא טורחת להזכיר לעצמה תמיד) ועדין, תחושת הבוגדנות הזו שמכוננת בה, התחושה שלא הייתה לגמרי כנה, מקשה עליה לנהל ולו את השיחה הפשוטה ביותר. יוצא לה מגומם , יוצא לה עקום, מתנצל מידי, הססני. יוצא לה משהו שהיא לא מרגישה שהוא אווה. או לפחות, משהו שהיא לא רוצה להכיר בו שהוא אווה.    תשובה לתרגיל השני: מה אני חושבת על הדמות הזו? אני חושבת שהיא לא דמות כל כך מעניינת. הייתי אומרת ש"חסר לה אופי". חסר בה משהו ייחודי ומשהו מסתורי שיכול לעורר עניין. מה אני מרגישה כלפיה? קשה לי להגיד אני רוצה להיות חברה שלה? קשה לי להגיד מה העצה שהייתי נותנת לה? להשתחרר. לקחת דברים בקלות יותר ולהרגיש בנוח עם מי שהיא.יותר מזה לאהוב יותר את מי שהיא. מי באמת מספר את הסיפור? בעיקר אני, אני מניחה שגם אורי שם (זה בלתי נמנע) עד כמה היית כנה בכתיבה? לתחושתי מאוד כנה איזה אירוע בחרתי לתאר? האמת שלבסוף לא תיארתי אירוע ספציפי. תיארתי קושי ספצפי או אתגר ספציפי. הייתי אומרת שהוא שלילי כי הוא מציף משהו שהדמות לא אוהבת בעצמה וגורם לה להרגיש לא טוב. מה הכותרת של הסיפור? סערה בכוס מים פושרים ;) מה אני לומדת מהתרגיל? א. שזה כיף ונעים  לכתוב ככה סתם ב. הרבה יותר קל לכתוב על עצמי בגוף שלישי. זה מוריד מין קושי של מבוכה. בגוף ראשון הכתיבה מרגישה מתיימרת כזאת וקטנונית, אפילו בכיינית ? יותר קל לפרגן ולהעביר ביקורת על דמות בגוף שלישי ג.בגוף שלישי גם יורד איזשהו מחסום שמחייב הצמדות קנאית למציאות , ודווקא השחרור מאפשר זרימה ושצף יותר קל של הדברים (בלי באמת הצורך להמציא משהו)  

Untitled_32

מוזמנים לכתוב פה