דמויות מפתח

אם לרגע נדמה את חיינו לסיפור, נוכל לומר שכל אחד מאתנו הוא בעצם הגיבור של הסיפור שלו, (גם המספר, ולפעמים גם הכותב, אבל זה כבר למאמר אחר) העלילה היא מה שמתרחש בחיינו, והדמויות הנוספות הן גם האנשים שסובבים אותנו וגם ובעיקר הדמויות הפנימיות שמרכיבות כל אחד מאתנו.
זו שמוצגת בזמן שאנחנו בעבודה, וזו של הבית, זו של ההורה של… וזו של הבן / הבת של… ובתוך כל אחד מאתנו, כך אני מאמינה , יש לפחות דמות אחת לא ממומשת. מושתקת. לפעמים אנחנו משתיקים אותה בכוונה (“כשהילדים יגדלו אחזור להיות הקרייריסטית שהייתי פעם…”) ולפעמים אנשים אחרים בחיינו, או אנחנו משתיקים אותה בלי לשים לב.
דוגמא קלאסית לדמויות מושתקות היא כל אותם אמנים לא ממומשים שמסתובבים בינינו. עורך הדין שהוא צייר בנשמה, המורה לספורט שבתוכה יש רקדנית, ורואת החשבון שהכניסה את המשוררת שבה למגירה ביחד עם השירים שכתבה כי “מי באמת מתפרנס מזה?”
כולם כנראה שמעו מאנשים אחרים, בדרך כלל מההורים שלהם, ואחר כך גם מעצמם משפטים דומים כמו “עם אמנות לא קונים במכולת” או “בחיים צריך עבודה אמיתית”.
רובם בכלל לא שמו לב לאמרות הללו. לא היה רגע שבו עורך הדין אמר לעצמו: “הציור הוא אהבת חיי אבל אני נאלץ לבחור אחרת”. כל אותם דברים ששמע מהוריו, מוריו או דודיו.. חלחלו בו לאט לאט ועשו את דרכם לתת המודע. הם נשמרו שם בתקיית “האמונות המגבילות”, ומאז לצייר המוכשר כבר לא היה סיכוי. הבחירות שעשה ונראה היה לו שהיו טבעיות והגיוניות כבר תוכנתו מראש, מבלי ששם לב.
המפתח הראשון לדלת הנעולה היא המודעות לקיומה. לפעמים אנחנו מרגישים שהיא כבדה, בצורה, שלעולם לא נצליח לפתוח אותה. התחושה הזו מייאשת, מכבידה, יוצרת מחשבות ותהיות על העתיד. מתי ואיך נצליח להביא את עצמנו לידי ביטוי?
החדשות הטובות הן שעצם המודעות לכך שיש בנו משהו שנדחק הצידה, שיש בנו קול שלא בא לידי ביטוי מלמד שעמוק בפנים אנחנו מאמינים שיש מקום לשינוי. אז נסו לראות זאת כך. היו מודעים לכך שהקושי לקום מהמיטה בבוקר הוא דלת והדבר הזה מבפנים שלא נותן מנוח הוא דמות פנימית שלכם.
הפיכת החלקים הרדומים בנו ל”דמויות” יוצרת תנועה, מפיחה חיים בתוכנו, וזה כבר שונה מהמצב הסטטי שבו אנחנו מאפשרים בהכנעה לרגשות , מחשבות, ערכים ואמונות מגבילות להיות חלק קבוע מחיינו. אמרות כמו :”אני לא אוהב את העבודה שלי”, “בחיים לא אמצא בן זוג מתאים” “הלוואי והייתה לי יותר סבלנות לילדים שלי”, רגשות קשים שמופיעים שוב ושוב כמו כעס, תסכול, אשמה …. וכאבים שונים בגוף שחוזרים על עצמם, הן דרכו של תת המודע לאותת לנו , זו דרכה של הדמות הפנימית לדפוק על הדלת. ובשפתנו, כל אלו הן כותרות של סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, בזמן שאנחנו יכולים לשנות את הכותרת וליצור סיפור חדש.
והסיפור הזה לא חייב להיות כזה דרמטי, והדמות לא כזו ש”תחליף” אותנו לגמרי. יכול להיות שמול אדם אחד מסוים בחיינו אנחנו מאיזושהי סיבה לא מבטאים עצמנו כמו שהיינו רוצים (כל המשפטים הטובים שיכולנו לומר מנוסחים היטב בראשנו , לפני השינה או במקלחת…) יכול להיות שהכל נפלא ומדויק אבל בתחום אחד מסוים משהו חורק, לא מתאים , לא נכון לנו, מעייף.

אז מה עוצר את דמויות האמת שלנו מלצאת אל האור? אין תשובה אחת. בדרך כלל זה מחסום רגשי כלשהו. פחד מפני משהו. אנחנו נוהגים לומר “פחד מכישלון” ובשנים האחרונות נכנס גם המושג “פחד מהצלחה”. זה בדרך כלל נכון, אבל הרבה יותר מורכב. תמהיל הפחד הוא ייחודי ושונה אצל כל אחד ומורכב, כמו כל דבר בנו מהמון אירועים, חוויות , מילים שנצרבו בנו ויצרו קליפה על גבי קליפה. ומי שיש לו רצון יכול בהחלט לקלף אותן אחת אחרי השנייה ולשחרר את הדמות לחופשי.

תרגיל כתיבה: אפיון דמות. קחו כמה ימים ושימו לב לשיח הפנימי שעולה בכם בהזדמנויות שונות. האם יש קול שחוזר על עצמו ומושתק על ידי קול אחר? האם יש משפט שאתם אומרים לעצמכם שחוזר על עצמו? האם בסוף היום אתם חשים שהייתם יכולים לנהוג אחרת? לומר דברים אחרת? האם אתם חשים בדמות כזו שנמצאת בכם וקולה לא נשמע? נסו להכיר את הדמות הזו. מי היא? מה היא עושה? איך היא נראית? מה היא מרגישה וחושבת? מה עולם הערכים והאמונות שלה? כל אחת מהשאלות האלה יכולה לספק תשובה שתשמש קצה חוט המוביל לדמות פנימית. משכו בחוט, הרחיבו את היריעה, כתבו. מעניין מה/י יצא.